הסיפור מתחיל...

 בפונדק הכוס העשירית...


שוב, אותו פונדק רעשני, אותה מוסיקה איומה, אותו דלפק מעובש שמאחוריו בעל-הפונדק הזריז, וכמובן, אותו שיכר זול ומר. האנשים מתחלפים בשולחנות עם השנים אבל השיחות אותם שיחות, ההרפתקאות אותם הרפתקאות, המסחר אותו מסחר.

תחושה חזקה של מיאוס עולה, מציפה את הלב, אך לגימה נוספת מהשיכר מעלימה את התחושה, הופכת את המוסיקה המשתוללת לקצת יותר סבילה באוזן. לפתע תחושה עדינה של הזדמנות מפציעה בפנים, לוחשת ומרמזת על דברים גדולים שעתידים להתרחש.

מבט קצר סביב והעין נתקלת בגבר זר, נראה כאחד האיכרים או הסוחרים, או עוברי האורח שפוקדים את הפונדק בימים שכאלה. אך עיניו שלרגע הורמו ונפגשו, גילו משהו אחר, משהו שלא קשור לכל ההמולה הרגילה שמסביב.
פחד עלה, פחד או התרגשות? השיכר בכוס אזל ומהר התמלא בחדש. השיחות הרגילות פסחו מעל האוזניים, הלב לא שקט ממראה העיניים היודעות. יודעות מה?

בלי לשים לב הגבר הזר התקרב והתיישב גם כן על הדלפק.

"מישהוא כבר ניצח בתחרות 'הכוס העשירית'? שאל הגבר את הבעל-הפונדק, שהרים חבית קטנה ומלאה של שיכר אל הדלפק.
"לא.." אמר בעל-הפונדק בגאווה. מרוצה מהתכסיס השיווקי של הפונדק, הגורם לאנשים לנסות בקושי רב לגמוע עשרה כוסות של משקה נוראי, אך ורק בשביל להרוויח קנקן מלא בחינם, תכסיס שעבד על לא מעט אנשים באזור הזה של הארץ.
"אין פה גברים מספיק אמיצים בשביל לנצח." אמר המוזג וגיחך.
"בשביל לנצח בתחרות כזו לא צריך אומץ." השיב הגבר הזר, קולו נשמע היטב, "צריך מרק בייצים במקום שכל."
הוא חייך אל המוזג, שתהה אם להעלב או לצחוק וכבר פנה לאחד השולחנות, למלא אחר רצונות אורחיו.
הגבר הזר שתה לגימה גדולה מכוסו ואמר חצי לעצמו.
"אומץ לא נמדד בכמות השיכר שזורמת בגוף, אלא בכמות החושך שזורמת בו."

   מתחילים...

שיימוס:

שיימוס סיים את ארוחתו ומיד עמד ללכת, כששמע את אמירתו של הזר. "אומץ זה לילדים שאין להם מה להפסיד", או אמר לזר, לא לגמרי מסתכל עליו. "אנשים שאין להם מה להפסיד הם לא אמיצים, סתם משוגעים". הוא סיים את דבריו והמשיך לבהות קצת בדלפק, בוחן בחשדנות בזוית העין את הזר, שהחליט לדקור את הלב שלו על הבוקר.

מספר:

בנתיים רורק ושיימוס בפונדק, שיימוס שבע מהארוחה שזכה בה, ורורק מדולדל כיסים ועטור שיכר. מתאמץ לגרד
עוד כמה מטבעות לכוס השמינית. במיוחד אחרי ששמעת על התחרות...

רורק:

"אומץ של אנשים שאין להם מה להפסיד אינו באמת אומץ, הוא יותר שיגעון, התאבדות. אבל אומץ אמיתי הוא דווקא של האדם שיש לו מה להפסיד."
אומר רורק בלי להסיט את מבטו מהאש. בסיום דבריו הוא לוקח עוד לגימה גדולה מכוס השיכר שלידו.

מספר:

המשפטים חצי נבלעים בהמולת השיכורים והגבר הזר, שלא ברור אם שמע את דבריכם או לא, דיבר:
"אומץ.." אמר, אך שוב לעצמו. "הם מדברים על אומץ..."
הוא סיים בלגימה את כוסו, מעווה פניו לתחושת הטעם הנוראי. דחף את הכוס הריקה אל בעל-הפונדק.
הוא זרק על הדלפק כמה מטבעות, לא טורח לספור בדיוק.
"נראה אם מה שיש בכם נקרא אומץ." אמר לבסוף, מביט בכל אחד מכם. עיניו חודרות פנימה.

רורק:

נשמעה כמו הזדמנות לקצת פעילות
"ואיך בדיוק נראה את זה?" אומר רורק, תוך עתקת מבטו מהאש ושליחת מבט לעבר זר.

 מספר:

הגבר הזר בחן את הברברי הדרומי, מבטו היה אחר ממבטם החקרני של שאר בני-המקום. שסלדו מעט מהברברי המאיים.
רובם לא מכירים סוג כזה של אנשים, מעבירים את רוב חייהם בכפרם הקטן.
אך מבטו של הגבר המסתורי חקר את תוכו של הברברי. לא את חיצוניותו.
הוא בדק את המוכנות שלו, למה שהוא עומד לבקש ממנו. אם אכן יהיה מוכן.

הוא שלח מבט נוסף אל האיכר עב-הזרועות, מחפש משהו מסויים...

המשך בקרוב....

המשך! (מעתה אפשר להשיב בתגובות של הרשומה הזו)


בתוך הפונדק ההומה, שקט רטט באוויר סביב לגבר הזר, שבהחלט לא היה כשאר אנשי הפונדק.
הברברי הדרומי והאיכר בהיר השער הרגישו במשהו אחר שנכח בגבר המסתורי, אך מה זה? לא היה ברור...

"אם כך!" אמר הגבר כשפניו כבר אל דלת הפונדק, "עשו זאת, ונראה אם על אומץ דיברתם, על אומץ אמיתי..." הוא אמר, חצי מבקש וחצי מסכם.
"ידידי מתגורר בתוך היער 'ער-עתיק',  אני צריך להעביר לו מסר מסויים אך אני מתעכב, וצריך כבר להגיע ליעד הבא שלי. אף כפרי שביקשתי ממנו לעשות את השליחות עבורי לא היה מוכן להיכנס מעבר  לשלושה עצים לתוך היער..."
הוא שלף מגילה מגולגלת ופשט את ידו - "אם תגיעו עד אליו, אני כבר אדע, הוא ימסור בידכם תגמול..."

עיניו מביטות, בוחנות, שוב אותה תחושה של הזדמנות נדירה...
אולי זו לא סתם עבודת שליחות...

    

על המנחה ואופי המשחק

מנחה:
אמרי פרל - אלהור.
בן 27 מירושלים.

אופי המשחק:
משחק סיפורי ותאורי, עם דגש על פנימיות הדמויות והשינוי שהם עוברות. דגש על ההתעוררות של כל דמות אל העולם הנסתר והקשר שלה לשושלת שממנה באה.

מאפיינים:

• משחק יומי - לפחות פעם ביום צריך להכנס למשחק.
• שיטה רגילה. - השיטה של ארקע המפורטת בבלוג הראשי 'ארקע העתיקה'.
  
  
  
  
  הצתרפות לסיפור
  
  
  
  
  
  
  

דמויות ראשיות בסיפור

מה שמתפרסם כאן הוא הידע על העולם והדמויות שנאסף במהלך הסיפור. המנחה מוסיף את הידע שהוא יכול לגלות ולפרט עליו, והשחקנים מוסיפים את מה שגילו בעצמם. כך יווצרו רשומות של הדמויות החשובות, הקשרים המשמעותיים, ארועים מהעבר וכל מה שרלוונטי. כך נבנת ארקע וגיבוריה בידי המנחה והשחקנים. המקום הזה יכול לעזור לשחקנים במהלך המשחק לזכור את הדמויות שפגשו במהלך המשחק.
את המידע הנוסף אפשר לפרסם בתגובות והמנחה או איש התוכן יאגדו
ויצרפו את כל המידע שנאסף לרשומות. אפשרות נוספת היא לשלוח בקובץ את כל המידע, החוויות והתובנות שצברתם במהלך הסיפור.

הדמויות שבסיפור:

ער-עתיק:
דמות אגדית החיה ביער ער-עתיק ליד כפר העיט. לפי השמועות היא עוד חיה
מימי - הדאדאנו.
הוא "אדון היער". לפי הכינוי שקוראים לו המשוגעים שגרים בגבולות היער, שמייחסים אליו
ממקרי ניסים ועד לחטיפות והפיכת חיות לאנשים ושאר אגדות של פושטי-יד החיים זמן רב מחוץ לכפר.

זקן האגם:
זקן רציני ודרמטי הנמצא לחופיו של האגם מישלג. הוא קשור לדרקון המים הגדול שנמצא באגם והוא עוזר להתעוררותם של בני-השושלת הרדומים. יודע את נפשם של בני האדם ועוזר להם לעשות את הצעד הראשון בהתעוררות אל העולם האמיתי.
הרבה הרפתקנים צעירים נשלחים אליו, או מער-עתיק או מיתר האנשים היודעים את טיבו של העולם.

רשימת דמויות השחקנים

שיימוס:
שם: שיימוס
מקצוע: איכר
מראה: גבוה, זרועות עבות וחזקות, שיערו הבלונדיני קצוץ קצר מאוד כמנהג האיכרים, פניו צרובים משמש ורוח, ויש עליהם גם כמה צלקות בולטות (כנראה מקרב), הוא לבוש בבגדים עם כמה קרעים קטנים שנראה שהוא מתעצל לתפור.

רקע: הוא היה איכר פשוט. הייתה לו אישה יפה וטובת לב, ושלושה ילדים שונים מאוד אחד מהשני, שהוא אהב אותם מאוד. הוא היה מסור אליהם בצורה מוחלטת, והיה עובד קשה ומודה לאלוהיו. כהרגלו של עולם כשהאציל או המלך החליטו לצאת למלחמה מסיבותיהם הרחוקות והלא ברורות הוא ושאר האיכרים היו מגוייסים בעל כורכם, הוא היה עושה את עבודתו בנאמנות אבל מאוד לא אהב את המלחמות. גם במלחמות הוא היה איכר, הוא לא אהב להרוג, הוא היה כמו עובד בשדה הקרב, באו האוייבים, והוא היה צריך להרוג אותם ולנסות להישאר בחיים ולשמור על שאר האנשים, אז זה מה שהוא עשה.
לפני 5 שנים הייתה תקופה סוערת באיזור, מלחמה שיצאה מכלל שליטה, הוא גויס, ולחם במערכה הדי זוועתית הזאת כמה חודשים, עד שיום אחד כמה חיילים במחלקה שהוא סופח אליה פשטו לבית והחלו לאנוס את האישה שהיתה שם למול הילדים שלה, הוא נקט עמדה שלא כהרגלו ופירק לחיילים בני הבליעל את הצורה באופן די יסודי, והציל את האישה והילדים, רק מאוחר יותר הוא הבין שהוא בצרות ושהוא חייב לערוק ולברוח אחרת יוצא להורג.
הוא חזר בריצה הביתה, בדרכים צדדיות כדי לא להתגלות.

אישתו וילדיו לא היו בחיים כשהגיע. כנראה שאחד החיילים שהיכה ידע איפה הוא גר.

אופי כללי: אפשר פחות או יותר לראות את האופי שלו מהסיפור, פשוט מה שנוסף לו זה עצבות מהגיהנום, ופסיביות כללית.

הרצון המוביל: הוא מבחינתו היה מוכן למות מזמן. אבל כל פעם שהוא עומד לקחת את חייו הוא שומע את קולה של אישתו בליבו אומרת לו לחיות. הוא נודד בארץ ללא תכלית ורק הזיכרון שלה הוא מה שגורם לו בכל זאת לעבוד מדי פעם כשהוא צריך לאכול.


חולשה: שיימוס עקשן בצורה קיצונית.
כמו כן, מאז מות אישתו יש לו התפרצויות זעם

גזע:בן-אנוש

חפצים: תלתל שלה, מוכתם בדם. כמה כלי עבודה שהוא סוחב בשק.

מיומנויות: עבודת כפיים בסיסית (חקלאות, קצת נגרות, קצת בניה), יש לו יכולת לחימה בסיסית מאוד אבל הוא חזק מאוד, ובעיקר עמיד פיזית ונחוש בצורה בלתי רגילה, הוא פשוט מסרב למות או להיכנע.
 חוסן - מיומן

שושלת: בני האריה
התעוררות העולמות:
נפש:
רוח:
נשמה:

רורק:
שם: רורק "המפצח"
מקצוע: גלדיאטור, מנסה להיות שכיר חרב
מראה: בן אנוש גדול ושרירי, בעל מראה גס. עיניים שחורות ללא אישונים ושער שחור, עור בהיר עם גוון ירקרק חלש, קשקשים עדינים וכמעט בלתי נראים מחסים את כל גופו (משהו כמו יואן-טי)

רקע: רורק גדל עד שנתו ה10 בכפר קטן שאת שמו הוא כבר לא זוכר, שיירת סוחרי עבדים שעברה באזור פשטה על הכפר ושבתה את רוב בני הכפר, רורק נלקח אל הזירה הגדולה ושם הוא גדל וסבל יחד עם כל שאר הילדים-עבדים שהיו שם.
כשהגיעה לגיל 17 שלחו אותו לזירה ומאז הוא נלחם ונצח במאות קרבות במשך כ10 שנים, עד שזכה באליפות הגדולה-וזכה בחופש שלו.
כינויו ניתן לו משום שבקרב האחרון שבו נלחם נגד חצי אורק משתולל הוא הכניעה את יריבו ואז תפס את ראשו של אויבו מחוסר ההכרה ומחץ אותו בין שתי ידיו. יחד איתו השתחרר חברו הטוב טנג-ארל, שלחם יחד איתו באותו קרב.


אופי כללי: רורק אוהב לבחון את היכולות שלו בכל הזדמנות, הוא אוהב למתוח את יכולתו עד הקצה, אבל כישלון גורם לו דיכאון עמוק.
רורק אוהב את ההנאות הפשוטות החיים(אוכל, נשים, יין, חברים, קרב), בנוסף רורק אוהב את החופש שלו ולא יסכים בשום פנים ואופן להכפיף את עצמו להגבלות משום סוג שהוא.

הרצון המוביל: חלומו של רורק הוא להיות הלוחם הכי חזק ומפורסם בעולם(ובשאר המישורים..), הוא חווה פרסום בזירה והחליט שהוא אוהב אותו, ומוכן להתאמץ בשביל להשיג עוד פרסום ותהילה.


גזע:בן-אנוש

חפצים: חרב דו-צדדית שלקח מהזירה ("גלאדיוס"), שרשרת ברזל דקה. (גם שימשה בקרבות)
תליון מנצחים של זירת הגלדיאטורים.
5 זהובים.

מיומנויות: לחימה - מיומן.
שושלת: בני החרב
התעוררות העולמות:
נפש:4
רוח: 1
נשמה:

    נורטון:

שם: נורטון איש הזעם

מקצוע: איכר לשעבר, לוחם בפועל.

מראה: נמוך, רזה שיער שחור קצוץ ועיניים חומות.בגדים פשוטים ותיק בד.
גזע:בן-אנוש

רקע: הדמות באה ממעמד נמוך (כפרי עובד אדמה), שאיפתה בחיים תמיד הייתה להקים מסדר של "לוחמים" אשר מה שמאחד את המסדר יהיה להבין את דרך הנוכל, להתחזות אליהם, להתחקות אחריהם ובסוף לתפוס אותם. יצאתי להרפתקאותיי בחיפוש אחר האנשים המתאימים ולמידה של דרך הנוכל והגנב.

אופי: לא בוטח באנשים, אוהב להוציא מידע משבויים...
רצון מוביל: לנקות את העולם מנוכלים וגנבים למינייהם.

חולשה: כאשר יתחילו לדבר איתי עלהעידן העתיק, העולם שהיה פעם אני לא רוצה לשמוע. זה מעצבן אותי שמדברים על השטויות והאגדות המומצאות האלה. לדעתי צריך להתקדם קדימה לעולם החדש ולשכוח מהעולם העתיק ששקע... ובאשר לאגדות, אני לא חושב שהם באמת היו, כלומר איפה ההוכחות רק בגלל שאיזה זקן אחד אמר לך שהבן שלו מת בגלל איזה רוח רפאים מסוכנת ששוכנת בנמל העתיק אתה תאמין נו באמת..

חפצים:

רשימה שחורה של נוכלים המחכים להתפס.

אותה הוא קיבל מראש-משמר מיסער.

חתיכת בד ישנה שקיבל מאביו לפני שעבר מן העולם, סמלים ישנים כתובים עליה וזהו כמעט הזיכרון     היחיד מאביו.

מעט כלי מסע הכרחיים לנדודיו.

מקל ארול ככלי נשק

סמלים של המסדר אותם הוא מחלק לאנשיו

3 זהובים

מיומנויות: חרישיות – מןכשר

                הנהגה – מוכשר
שושלת:    בני הזאב

התעוררות העולמות:

נפש:

רוח: 5

נשמה:

מקומות בסיפור

מִיסְעַר – עיר הנמל הדרומי:

עיר נמל היושבת על החוף הדרומי. חוף סלעי למדי. הנהר הגדול סורו עובר בעיר, נשפך אל הים. כמו נחלים רבים הנשפכים לים מאזור הביצות. ספינות קלות עולות בנהר, מספקות סחורה לעיר הגדולה צל-הרים.
העיר מחוספסת ולחה, ספוגת ריחות ואווירה פראית מכל האיים הדרומיים. מקבלת הרבה משאבים ועבדים מהדרום, ודרכה נשלחים דרומה עצים מינרלים מההרים ומשאבים אחרים.
חלק גדול מעובדי הנמל הם אנשי כפיים הגרים באזור הביצות שנושק לחוף, בכפרים קטנים הפזורים באזור. הארגון החזק בעיר הוא איגוד הסוחרים, ועל-ידו נשלטת העיר, בהרבה בצע ושחיטות.

 

ער-עתיק:

זהו היער העתיק שנמצא דרומית לכפר העיט. יער זה עוד שומר בתוכו זכרונות מתקופת הדאדאנו ויש אגדה האומרת שעוד חיים שם כאלה מהתרבות העתיקה. על גבולו של היער, בקרבת הכפר, נמצאים בתי העניים והמשוגעים. קהילה קטנה של עזובים ונידחים החיים בין הכפר ליער.
באזור המערבי של היער, באזור הפחות צפוף, נמצאים חורבות עתיקות ובהמשך אף שאריות של מקדש עתיק הנקרא - "המקדש השרוף" שם קצה היער והגבעות הארוכות מתחילות.

הקצה הדרומי של היער נושק לחוף ומעט חוטבי עצים מתגוררים שם, מספקים עץ לנמל הדרומי המעביר אותו לאיים שמדרום.

צל הרים:                                                 (צל הרים בימיה המפוארים)

העיר המרכזית של דרום היבשת. שוכבת למרגלות "הבתרים", מושקה מנחלי ההרים הרבים הזורמים עד לאגם "מישלג". סחורותיה נעות דרומה, דרך הנהר אל הנמל, ודרכו מגיעים אוצרות הדרום העשיר במרבציו. מכרות כסף ואבץ מיוסדים בתחתית ההרים, מספקים עבודה לתושבי העיר הפשוטים וממון לבעלי "איגוד המתכות" השולט בחלק ניכר מהעיר. איגוד נוסף השולט בעיר הוא "איגוד הסוחרים" המנהלים את הסחר צפונה דרך המעבר בהרים ודרומה ל"מיסער".
בעבר המפואר של הדאדאנו הייתה צל-הרים אחת הערים המפוארות והמקודשות לעם האצילי, אך כמו שאחד הזקנים תיאר אותה-

"עיר גדולה, רבת תושבים, חסרת קודש..."


מישלג - האגם הקר.
האגם הגדול הנמצא מזרחית ליער 'ער-עתיק', וצפונית למיסער. הוא ניזון מימי השלגים של הרי הבתרים דרך הנהר הגדול 'סורו'. ממנו יוצא המשל הנהר דרומה אל חופי האוקינוס.
אגם שקט עם חוף סלעי, קנים ועשב גבוה הרובץ לחופיו. על גדות האגם נמצא 'זקן האגם' - טיפוס זקן הקשור לער-עתיק ולהתעוררות בני השושלות. באגם עצמו נמצא גם אחד מה'ראסמו', דרקון מים גדול לבן ומקושקש הקשור לאיש הזקן של האגם.