השמש פיזזה קרניה דרך הפתחים בביתו הנעים של אדון היער.
רורק קם מריצפת העץ שבא צנח בליל אמש, ולהפתעתו גילה שמיכת צמר שהושמה עליו בלילה. הוא מתח אבריו והתיישב על השולחן. מוזג לעצמו מים מרעננים. הוא נזכר בברכה של שיימוס אתמול בלילה, מנסה לחשוב אם אכן החרב שלו שותה יותר מידי דם, הרי הוא גדל בזירה בסופו של דבר....
שיימוס נכנס בדלת לאחר טיול בוקר קצר שעשה בחוץ, כיתר האיכרים היה גם הוא קם לפני השמש, ולכן מצא לעצמו זמן לתת למחשבותיו לנדוד, גם המחשבות על העבר הכואב צפו בשקט הקריר של היער העתיק. הדם של אתמול בהחלט עורר בו משהו שהוא היה מעדיף לשכוח...
נורטון התעורר גם כן, וסידר את חפציו כשלפתע הפנקס השחור נגלה לעיניו בצורה אחרת, אותו פנקס שפושעי האזור רשומים בו. הוא לרגע תהה אם הוא גם צריך להופיע ברשימה. הארועים של אתמול קצת טישטשו את גבולות הצדק שלו...
אתם מתיישבים אל השולחן ומדברים מעט, ותוך רגע קצר מגיע נער צעיר לבוש בפשטות, הוא מניח פרות, לחמים, גבינות וכדי משקה על השולחן, ובמהרה חוזר לחלק האחורי של הבית.
ער-עתיק נכנס מהדלת הראשית, מהנהן לשלושתכם ומתיישב על השולחן.
הוא מרים כד משקה בידו האחת ומוזג לגביע עץ גדול, מרים אותו באוויר ואומר בקולו העמוק - "ברוכים תהיו
אנשים! איכלו! ואספר לכם מעט על העולם העתיק..."
"פעם, בעידן אחר, שאף-אדם כמעט ולא זוכר, הייתה הארץ יפה ושלווה, זוהרת ומפוארת.
שתיים עשרה השושלות חיו בהרמוניה..." אז הוא הביט בכם ושאל "רגע, על שניים עשר השושלות שמעתם? או שגם בזה לא הטרחתם את אזונייכם הצעירות?" לאחר שתיקה קלה בשולחן המשיך ער-עתיק. "אז כאמור. שניים-עשר שושלות יצרו יחד ממלכה אדירה שלא נראתה כמוה, אתם לא משערים בלביכם את יופיה וזיו הדרה..." אמר ונאנח... "עד שהאראמו הגדול הגיע, ואיתו תקופת החשכה על האדמה וכל היופי נגנז בתוך הלבבות הטהורים, הטהורים ביותר.
אם אנשים היו יודעים מה טמון בדמם, מה היופי המחכה להתפרץ מתחת האדמה, הם לא היו מתעסקים בכל מיני הבלי-ארץ, אלה היו מקשיבים לי." אמר בחדות, מביט הייטב בשלושת אורחיו. מרמז להם בעיניו לפתוח את ליבם חזק.
"כעת אחד זקני העבר קורא לכל האמיצים, לכל טהורי הרוח.. לא תכירו עצמכם אחרי שיתעורר הדם הקדוש בנשמתכם. אך דרך ארוכה תהיה עד אז. כל אחד ומסעו, כל אחד ואבותיו הוא אשר ידריכוהו במסע. כל אחד ושושלתו שצריכה לקום ולעמוד מחדש על האדמה המחכה.
כעת, אם תצליחו, עליכם להגיע אל טַארֻו, הוא אמור להיות בצל-הרים, לפחות כך אני זוכר מפעם אחרונה שראיתי אותו.."
ער-עתיק עצר רגע, ובצע מהלחם, אוכל רובו בנגיסות גדולות, מביט בכם בחיוך. תהיות לגבי שפיותו של אדון-המשוגעים הזה החלו לפעפע בליבכם....
הוא לגם חצי גביע והמשיך- " יש עוד דבר אחד. אני יתן לכם תליון, שהפקידו בידי, לכל אחד תליון משלו, שמונח על ליבו, שעוזר להעיר את הלב הישן, כל פעם שירצה ליבכם לדבר, הניחו ידכם על התליון. עיצמו עיניכם, ותנו לרוחם להקשיב."
הוא הביט בכם, והלך רגע לאחורי הבית. מבטים תמוהים הוחלפו ביינכם. בנתיים הנער הגיע שוב, מפנה את השולחן.
אדון-היער חזר עם שלושה תליונים, שנראו זעירים בכף ידו העצומה. הוא הניח כל אחד לפני כל אחד מכם.
ראש אריה, ראש זאב, וחרב נטועה היו הסמלים על התליון, שנראה ישן ודי חלוד למען האמת.
"דבר נוסף לפני שתלכו, בכדי שהדבר הזה יעבוד, אתם צריכים ללכת לאגם 'מישלג' ולהפטר מהדבר הזה שאתם סוחבים איתכם בלב.. נו.. גאווה. כן. אחרת זה לא יעבוד..."
הוא חייך והדליק מקטרת גדולה מגולפת מאלון.. עשן מתקתק מילא את החדר, השמש משחקת בו משחקים.
אתם סידרתם את חפצייכם ועמדתםלהפרד לשלום כאשר הוסיף 'מהרו הגדול' - אדון למשוגעי היער:
"אה, הקילידאר אמרו שהם יקחו אותכם עד לגבול היער, כי אחרת באמת שלא תצאו מפה בחיים... הם מחכים לכם בחוץ, ואם תראו תלתנים סגולים, תתנו להם לאכול, אחרת זה יגמר בפרסה לעצמות..."
שתיים עשרה השושלות חיו בהרמוניה..." אז הוא הביט בכם ושאל "רגע, על שניים עשר השושלות שמעתם? או שגם בזה לא הטרחתם את אזונייכם הצעירות?" לאחר שתיקה קלה בשולחן המשיך ער-עתיק. "אז כאמור. שניים-עשר שושלות יצרו יחד ממלכה אדירה שלא נראתה כמוה, אתם לא משערים בלביכם את יופיה וזיו הדרה..." אמר ונאנח... "עד שהאראמו הגדול הגיע, ואיתו תקופת החשכה על האדמה וכל היופי נגנז בתוך הלבבות הטהורים, הטהורים ביותר.
אם אנשים היו יודעים מה טמון בדמם, מה היופי המחכה להתפרץ מתחת האדמה, הם לא היו מתעסקים בכל מיני הבלי-ארץ, אלה היו מקשיבים לי." אמר בחדות, מביט הייטב בשלושת אורחיו. מרמז להם בעיניו לפתוח את ליבם חזק.
"כעת אחד זקני העבר קורא לכל האמיצים, לכל טהורי הרוח.. לא תכירו עצמכם אחרי שיתעורר הדם הקדוש בנשמתכם. אך דרך ארוכה תהיה עד אז. כל אחד ומסעו, כל אחד ואבותיו הוא אשר ידריכוהו במסע. כל אחד ושושלתו שצריכה לקום ולעמוד מחדש על האדמה המחכה.
כעת, אם תצליחו, עליכם להגיע אל טַארֻו, הוא אמור להיות בצל-הרים, לפחות כך אני זוכר מפעם אחרונה שראיתי אותו.."
ער-עתיק עצר רגע, ובצע מהלחם, אוכל רובו בנגיסות גדולות, מביט בכם בחיוך. תהיות לגבי שפיותו של אדון-המשוגעים הזה החלו לפעפע בליבכם....
הוא לגם חצי גביע והמשיך- " יש עוד דבר אחד. אני יתן לכם תליון, שהפקידו בידי, לכל אחד תליון משלו, שמונח על ליבו, שעוזר להעיר את הלב הישן, כל פעם שירצה ליבכם לדבר, הניחו ידכם על התליון. עיצמו עיניכם, ותנו לרוחם להקשיב."
הוא הביט בכם, והלך רגע לאחורי הבית. מבטים תמוהים הוחלפו ביינכם. בנתיים הנער הגיע שוב, מפנה את השולחן.
אדון-היער חזר עם שלושה תליונים, שנראו זעירים בכף ידו העצומה. הוא הניח כל אחד לפני כל אחד מכם.
ראש אריה, ראש זאב, וחרב נטועה היו הסמלים על התליון, שנראה ישן ודי חלוד למען האמת.
"דבר נוסף לפני שתלכו, בכדי שהדבר הזה יעבוד, אתם צריכים ללכת לאגם 'מישלג' ולהפטר מהדבר הזה שאתם סוחבים איתכם בלב.. נו.. גאווה. כן. אחרת זה לא יעבוד..."
הוא חייך והדליק מקטרת גדולה מגולפת מאלון.. עשן מתקתק מילא את החדר, השמש משחקת בו משחקים.
אתם סידרתם את חפצייכם ועמדתםלהפרד לשלום כאשר הוסיף 'מהרו הגדול' - אדון למשוגעי היער:
"אה, הקילידאר אמרו שהם יקחו אותכם עד לגבול היער, כי אחרת באמת שלא תצאו מפה בחיים... הם מחכים לכם בחוץ, ואם תראו תלתנים סגולים, תתנו להם לאכול, אחרת זה יגמר בפרסה לעצמות..."
