הסיפור מתחיל...

 בפונדק הכוס העשירית...


שוב, אותו פונדק רעשני, אותה מוסיקה איומה, אותו דלפק מעובש שמאחוריו בעל-הפונדק הזריז, וכמובן, אותו שיכר זול ומר. האנשים מתחלפים בשולחנות עם השנים אבל השיחות אותם שיחות, ההרפתקאות אותם הרפתקאות, המסחר אותו מסחר.

תחושה חזקה של מיאוס עולה, מציפה את הלב, אך לגימה נוספת מהשיכר מעלימה את התחושה, הופכת את המוסיקה המשתוללת לקצת יותר סבילה באוזן. לפתע תחושה עדינה של הזדמנות מפציעה בפנים, לוחשת ומרמזת על דברים גדולים שעתידים להתרחש.

מבט קצר סביב והעין נתקלת בגבר זר, נראה כאחד האיכרים או הסוחרים, או עוברי האורח שפוקדים את הפונדק בימים שכאלה. אך עיניו שלרגע הורמו ונפגשו, גילו משהו אחר, משהו שלא קשור לכל ההמולה הרגילה שמסביב.
פחד עלה, פחד או התרגשות? השיכר בכוס אזל ומהר התמלא בחדש. השיחות הרגילות פסחו מעל האוזניים, הלב לא שקט ממראה העיניים היודעות. יודעות מה?

בלי לשים לב הגבר הזר התקרב והתיישב גם כן על הדלפק.

"מישהוא כבר ניצח בתחרות 'הכוס העשירית'? שאל הגבר את הבעל-הפונדק, שהרים חבית קטנה ומלאה של שיכר אל הדלפק.
"לא.." אמר בעל-הפונדק בגאווה. מרוצה מהתכסיס השיווקי של הפונדק, הגורם לאנשים לנסות בקושי רב לגמוע עשרה כוסות של משקה נוראי, אך ורק בשביל להרוויח קנקן מלא בחינם, תכסיס שעבד על לא מעט אנשים באזור הזה של הארץ.
"אין פה גברים מספיק אמיצים בשביל לנצח." אמר המוזג וגיחך.
"בשביל לנצח בתחרות כזו לא צריך אומץ." השיב הגבר הזר, קולו נשמע היטב, "צריך מרק בייצים במקום שכל."
הוא חייך אל המוזג, שתהה אם להעלב או לצחוק וכבר פנה לאחד השולחנות, למלא אחר רצונות אורחיו.
הגבר הזר שתה לגימה גדולה מכוסו ואמר חצי לעצמו.
"אומץ לא נמדד בכמות השיכר שזורמת בגוף, אלא בכמות החושך שזורמת בו."

   מתחילים...

שיימוס:

שיימוס סיים את ארוחתו ומיד עמד ללכת, כששמע את אמירתו של הזר. "אומץ זה לילדים שאין להם מה להפסיד", או אמר לזר, לא לגמרי מסתכל עליו. "אנשים שאין להם מה להפסיד הם לא אמיצים, סתם משוגעים". הוא סיים את דבריו והמשיך לבהות קצת בדלפק, בוחן בחשדנות בזוית העין את הזר, שהחליט לדקור את הלב שלו על הבוקר.

מספר:

בנתיים רורק ושיימוס בפונדק, שיימוס שבע מהארוחה שזכה בה, ורורק מדולדל כיסים ועטור שיכר. מתאמץ לגרד
עוד כמה מטבעות לכוס השמינית. במיוחד אחרי ששמעת על התחרות...

רורק:

"אומץ של אנשים שאין להם מה להפסיד אינו באמת אומץ, הוא יותר שיגעון, התאבדות. אבל אומץ אמיתי הוא דווקא של האדם שיש לו מה להפסיד."
אומר רורק בלי להסיט את מבטו מהאש. בסיום דבריו הוא לוקח עוד לגימה גדולה מכוס השיכר שלידו.

מספר:

המשפטים חצי נבלעים בהמולת השיכורים והגבר הזר, שלא ברור אם שמע את דבריכם או לא, דיבר:
"אומץ.." אמר, אך שוב לעצמו. "הם מדברים על אומץ..."
הוא סיים בלגימה את כוסו, מעווה פניו לתחושת הטעם הנוראי. דחף את הכוס הריקה אל בעל-הפונדק.
הוא זרק על הדלפק כמה מטבעות, לא טורח לספור בדיוק.
"נראה אם מה שיש בכם נקרא אומץ." אמר לבסוף, מביט בכל אחד מכם. עיניו חודרות פנימה.

רורק:

נשמעה כמו הזדמנות לקצת פעילות
"ואיך בדיוק נראה את זה?" אומר רורק, תוך עתקת מבטו מהאש ושליחת מבט לעבר זר.

 מספר:

הגבר הזר בחן את הברברי הדרומי, מבטו היה אחר ממבטם החקרני של שאר בני-המקום. שסלדו מעט מהברברי המאיים.
רובם לא מכירים סוג כזה של אנשים, מעבירים את רוב חייהם בכפרם הקטן.
אך מבטו של הגבר המסתורי חקר את תוכו של הברברי. לא את חיצוניותו.
הוא בדק את המוכנות שלו, למה שהוא עומד לבקש ממנו. אם אכן יהיה מוכן.

הוא שלח מבט נוסף אל האיכר עב-הזרועות, מחפש משהו מסויים...

המשך בקרוב....

המשך! (מעתה אפשר להשיב בתגובות של הרשומה הזו)


בתוך הפונדק ההומה, שקט רטט באוויר סביב לגבר הזר, שבהחלט לא היה כשאר אנשי הפונדק.
הברברי הדרומי והאיכר בהיר השער הרגישו במשהו אחר שנכח בגבר המסתורי, אך מה זה? לא היה ברור...

"אם כך!" אמר הגבר כשפניו כבר אל דלת הפונדק, "עשו זאת, ונראה אם על אומץ דיברתם, על אומץ אמיתי..." הוא אמר, חצי מבקש וחצי מסכם.
"ידידי מתגורר בתוך היער 'ער-עתיק',  אני צריך להעביר לו מסר מסויים אך אני מתעכב, וצריך כבר להגיע ליעד הבא שלי. אף כפרי שביקשתי ממנו לעשות את השליחות עבורי לא היה מוכן להיכנס מעבר  לשלושה עצים לתוך היער..."
הוא שלף מגילה מגולגלת ופשט את ידו - "אם תגיעו עד אליו, אני כבר אדע, הוא ימסור בידכם תגמול..."

עיניו מביטות, בוחנות, שוב אותה תחושה של הזדמנות נדירה...
אולי זו לא סתם עבודת שליחות...